סיפור זה הועלה לראשונה לאתר הרים ב3/2003 www.HARIM.co.il

הסיפור מובא כאן (12.3.2013) מחדש  בהקשר של מכת החום שנגמרה כמעט ממש רע. אז (1997) הייתי צעיר וטיפש, היום צריכים לגלות קצת יותר אחריות. ונראה לי שחלק גדול מהבעיה תלויה בהגדרה ובהבדל בין ספורט למסע אתגרי. אולי כך : בספורט ישנם חוקים ברורים, תוצאות וקריטריונים. למסע או אתגר (ככל שיהיה כל כך קשה)…אין וזאת רק אחת הסיבות שאין קשר.

שקט !!! חיפשתי אותו כבר המון זמן כאן.שקט רועש מרעש של טבע ושקט מכל רעש אדם !שקט, שהיום כבר קשה מאוד למצוא ככה סתם… כאן.

בקהיר שהיתי ארבעה לילות ושלושה ימים

כמו מסעות אחרים גם זה החל בחריקת בלמים רומנטית, הפעם בשדה התעופה בקהיר. כל הנוסעים המזרח תיכונים מחאו כף ושרו שירי נחיתה עליזים. מצרים וישראלים ביחד יחדיו, בעוד לידם ישובים תיירים אירופיים עטופים חבילת נופש דביקה שהסתכלו האחד בשני בפנים עייפות.

באולם הבאים, סבל המזוודות המצרי, עטוי סרבל כחול אחז בזוג אופניים בצבע ירוק, הוא חייך חיוך מעודד לעברי כשדילגתי אל מעבר למסוע : "אללה ישמרך…" הוא קרץ לעברי בברכה והשאיר את אופניי בידיי שישמשו כביתי ומכוניתי בארבעת השבועות הבאים שיסתיימו עוד רגע קט.

בקהיר שהיתי ארבעה לילות ושלושה ימים – זמן מועט מכדי להכיר כל אחד ואחד מ 18 מיליון המצרים שגרים בין מסתרי ריחות התבלינים בשווקי 'סעידה זיינב', בין נצנוצי הנחושת וריחות העור של חאן אל חלילי ובין דוכני הפלאפל והפול בקהיר האסלאמית. במהלך ארבעת ימי שהותי בקהיר, 'פלסטינית' צולעת קיבלה חמצן מצרי ומספר מכות חשמל מועילות, עם מעט שיניים שבורות וברווז הצלה מנופח, הצלחתי לשחות לתוך שפת תרבות חדשה.

אורך המסע חושב בהתאם לשלושה פרמטרים :

– עיכוב פתיחת שנת הלימודים האקדמית עכב שביתת הסטודנטים (1998)

– חום כבד לו לא הייתי רגיל.

– וחוקי מרפי.

שוק הגמלים באיבאבה- מצרים

חנות ברזים בשוק איבאבה (כבר אז ב 1997 כוחות משטרה לא היו נכנסים כ"כ למקומות האלה בגלל האחים המוסלמים, גיליתי את זה רק בדיעבד)

בחמישי לאוקטובר, בחמש וחצי לפנות בוקר קרירים נעמדתי יתום כשלצדי אופניי הירוקים עמוסים ב 25 קילו ציוד (מתוכם 10 ליטר מים).

אלף וקצת קילומטרים חיכו בפתח, לא פחות מאשר אני להם. התכנון היה כך… קהיר, סואץ, סנטה קטרינה, נואיבה, פטרה, עמאן ובחצי סיבוב, דרך בקעת הירדן, חזרה לבירת ישראל. מן הסתם יהיו עוד הרבה מקומות בין שמות הערים המפורסמות בהן אעביר את הזמן, ומן הסתם יהיו אלה אותם מקומות להם דווקא אקדיש את הזמן.

במסע אופניים המסע הופך מהביקור במקומות לביקור שבין המקומות… הטיול שב'בין'… הופך את הכול לאיטי בצורה שנראית שהכול יחזור עוד רגע קט חזרה. (להבדיל מתחרות !)

עשרה קילומטרים הפרידו ביני לבין אנדרטת ה'חייל האלמוני', שם יניח מחר הנשיא מובארק, כמו בכל שנה, זר לנופלים. מהאנדרטה, תחום השיפוט של העיר קהיר מסתיים, ואני אז חופשי כציפור אל עבר מרחבי המדבר. אנשים משכימי קום עזרו לי למצוא את הדרך אל מחוץ לקהיר. יחד איתם – האפר, העשן והעוני, הקיאו אותי לבחוץ לאורך רחוב עבדל נאצר. שימחה מטופשת מילאה אותי יהירות מפוקפקת שתלתה בי תקוות שווא שאגיע עוד ביום הראשון לסואץ – מרוחקת 140 קילומטר ממני.

יצאתי לדרך, ליום שטמן בחובו הפתעות. בסיסי צבא מצריים, נפרסו לאורך הדרך, ליוו אותי בבטחה באוטוסטרדה הדו-נתיבית. ככל שהמרחק מקהיר נגמע עוד ועוד לאחור, הלכו והתמעטו המבנים שנטמעו במדבר רחב ההיקף וידיים, זה מילא את העין בצבע חום – חם – לוהט.

קיררתי את גופי בעזרת בקבוק קולה קטן, משקה כה נפוץ ברחבי העולם שלפיו הייתי מעריך תמיד את רמת החיים בכל מקום ומקום. כאן במצרים רמת החיים עלתה – 1 לירה מצרית לבקבוק קוקה קולה בן 180 סמ"ק. (הקפאין והמתיקות שבמשקה כנראה ולא הוסיפו ועשו טוב בחום).

הערבית שבפי נשכחה במתכוון, מכיוון שהוזהרתי מראש מאנשי העיר סואץ שאינם מגלים אהדה רבה לישראלים, בגלל ההיסטוריה המרה של העיר. חייכתי בלבי ואמרתי ש´וקארן – במבטא אוסטרלי, כששמעתי את בעל פונדק הדרכים גוער בעובדו שניסה לגבות ממני מחיר מופקע עבור המצרכים המועטים שקניתי.

אופניי הירוקים עמוסים ב 25 קילו ציוד, מתוכם 10 ליטר מים

המשכתי לדווש את דרכי בכבשן הלוהט כשהרגשתי עדיין שמשהו אינו כשורה, האטי ועצרתי בצד הדרך בתחנת אוטובוס נטושה עשויה בטון מתפורר. גופי להט מרוב חום, קרני השמש חדרו את כל ארבעת שכבות הקרם של ד"ר פישר, בעוד הנוזל החשוב בגופי תסס כיין אדום לעבר סחרחורות מפחידות. מד הטמפרטורה מאקוודור, נקשר לשק השינה, הראה 52 מעלות ´ללא צל´ בזמן שצבע עורי נצבע בגוון רע של צ´ונט, הרטבתי מעט את פניי ונופפתי לאוטובוס שעצר במיוחד בשבילי, שהכל בסדר והוא יכול להמשיך בדרכו. אבל לא הכל היה לגמרי בסדר. עשרים קילומטר נוספים הצליחו להסביר לי שאת יום הרכיבה הראשון אני צריך להפסיק לפני שיקרה כאן אסון, הפעם נעצרתי ליד בקתת עץ-בטון שהוקמה ליד בסיס צבאי קטן.

איש סחבות ספוגות ריח סולר נתן בי מבט מודאג.

"סאלם עליכום".

"עליכום אל-סאלם" – עניתי תשוש.

"מים ?"

שטפתי את פניי מתוך גיגית מלאה סימני שמן, לא ידעתי האם אלו סימני שמן של סולר, או סימני קרם הגנה שהסתכלו בי בסימן שאלה. השעה הייתה שתיים בצהרים, הדופק לא רצה לרדת מקצב המאה עשרים, למרות שכבר עברה שעה מאז שעצרתי, גופי עדיין להט כגחל. הבנתי יותר מהשמש שלהטה לא רחוק ממני, שחטפתי מכת חום הגונה (לא התייבשות כפי שרבים דואגים לטעות) הגוף, מפאת החום הרב מתקשה לקרר את עצמו. הצטערתי על כך שלא הייתה ברשותי שקית אינפוזיה מרעננת, זאת הייתה מצליחה לעשות בי פלאים, אך בחביות היו הרבה מים והפתרון הטוב ביותר שנותר לי באותו רגע קריטי, היה לשתות, לשתות, לשתות ולשתות, עוד, עוד ועוד.

"אתה יכול לישון כאן" הצביע האיש הטוב לעבר ארגז שעליו הייתה מונחת שמיכה צבאית. הוא נכנס לעבר בקתת הבטון וחזר משם עם שמיכה נוספת.

מהשעה שלוש בצהרים אינני זוכר שהבטתי שוב בשעון, או נכון יותר לומר שאינני זוכר הרבה דברים חוץ מהדברים החשובים באמת, שכללו : שתייה, שינה והשתנה (וכל אלה במקרי אין סוף פעמים). בלילה נכנסתי לשלב של חצי תרדמת. שתיתי הרבה מים וניסיתי לקרר את ראשי במגבת ספוגת מים קרים וכתמי שמן. פינת ההשתנה הייתה ליד טנקT-62 או T-72, לשם צעדתי כשיכור מאפיסת כוחות מספר רב של פעמים במהלך הלילה, אחרי הפעם העשירית ששהיתי שם הפסקתי לספור.

מחשבות אובדניות רצו לארוז הכול ולחזור מיד לקהיר. היגיון עקשן בלתי מתפשר עמד למולם. בדיחה יהיה לסיים את המסע ביום הראשון, ובדיחה לא פחות עצובה אם נכון הדבר שכל יום במהלך הצהרים עוברת הטמפרטורה את תחום החמישים מעלות צלזיוס, אולי זה היה סתם חמסין של חודש אוקטובר… ואולי 

אולי מה ?

אולי…לא ?

 חנות טלפונים משומשים

"הרבה רוכבי אופניים עוברים כאן?"

מחשבות חדשות התעוררו ליום חדש עם ירח עגול שננגס בצדו הימיני. חיפשתי את האיש הטוב בכדי לומר לו תודה. נראה היה שעושה הוא עסקים עם יחידת השריון, חביות הסולר היו תחנת דלק קטנה והצורכים הפרטיים היו המשאיות החולפות שעצרו במהלך כל הלילה בשאגות עמוקות של בלמים. מצאתי אותו לבסוף, הוא ישן שנת ישרים באחד החדרים הצדדיים, קיפלתי שמיכה והשארתי לו מכתב מקוטע, מלא תודה וחום.

חמש לפנות בוקר, הרגשתי להפתיע הרבה יותר טוב, ריח השינה עדיין נדף, דיכאון של הפסקת המסע נשכח לגמרי שעליתי שוב למושב הנהג.

עוד חמישים קילומטר חיכו עד סואץ, הפעם ניזהר קצת יותר !קדימה – בוקר טוב ! – הלאה – לנסוע- לרכב – לטייל – לחיות – ליהנות – לנצח.

תאונת דרכים קשה באמצע הדרך, בה הייתה מעורבת משפחה מצרית, הזכירה לי היכן אני נמצא ושכנעה אותי להביט יותר במראה, עליה כמו כל מראה מוסלמית הייתה מלופפת מחרוזת מרס'בה טיבטית (מטיול של רן כגן….) – למזל טוב שבדרך.

בשעת בוקר מאוחרת הגעתי לסואץ, ה 6 באוקטובר 1997.

 

כמעט חצי יובל למלחמת אוקטובר – את שירי ההלל שמעתי כבר בקהיר. ידעתי שאם יש מקום וזמן שאסור ולא רצוי בו להיות במצרים זה המקום והזמן בו הייתי כרגע. דאגתי לדבר עם עצמי במבטא אוסטרלי עשרה קילומטר קודם לסואץ ולתרגל את המבטא ואת הש'וקרן במקצב האוסטרלי הנכון.

כמו בכל עיר קטנה נתפסתי ראשון על ידי הילדים, הים האדום נצנץ לעברי לא מרחוק, התקדמתי באיטיות לעבר אזור שבו התקהלו אנשים סביב מספר קני ארטילריה, טנקים, יחידות קשר וחי"ר… תערוכת 'כמעט' חצי יובל למלחמת אוקטובר, ניראה שאפשר להעביר כאן יופי של סדרות 'כלי אויב' בקורס ההשלמה החיילית של קציני מודיעין.

לרגע לא שמתי לב, הייתי מוקף כמעט לגמרי במעגל עבה וגדול של עשרה ילדים מצחקקים. (טוב… הפעם לא רוקנתי את רחבת התערוכה מצופים – בכל זאת היו אלו אופניים מול טנקים חזקים וגדולים).

הוצאתי את המצלמה מהתרמיל ושאגות שימחה נשמעו, ריבים וקולות – מי יצליח להיכנס לפריים התמונה יחד עם האופניים שנשענו בשלב זה על עמוד תאורה.

"No Photo, No Photo !" נשלחה אליי אצבע מזהירה של חייל שחלב של אימא מרוח עדיין על שפתיו, לא התכוונתי להתווכח אפילו לרגע ופיניתי מיד את כלי המשחית לצד הטיילת והתיישבתי ליד שלוש משפחות שחגגו את החג.

"מאיפה אתה ?" שאלה אותי שפת אנגלית כמעט רהוטה.

"אוסטרליה" – נרתעתי בחשש מהאנגלית היפה שהתקיפה.

"סאלם" – לחצתי את ידו של כארם – נהג אוטובוס תיירים ואב לחמישה.

"מה כאן כל ההמולה היום?"

"תערוכה לזכר ה'ניצחון באוקטובר 73' על הישראלים" הוא אמר בגאווה…

כאשר ניסיתי לנתח בצורה אובייקטיבית את כל ההתפארות שעשו המצרים ממלחמת יום הכיפורים, לא הצלחתי להכניס את ממדי גאוותם לפרופורציה הנכונה, האהבה לכוח, לחזק, לחרב, למלחמה עקובה מדם שגבתה מהם 20 אלף קורבנות. מן הסתם שמירת הכבוד, או עקרונות האסלאם, ועוד דברים אחרים במנטרה הערבית שידיעת שפה אינה מספיקה בכדי להבינה נכונה. אך מצד שני אל לנו לשכוח שגם בתערוכת היובל שלנו (1998) ('פעמוני היובל'), יותר מחצי תערוכה הייתה שייכת ל… צה"ל.

"אבל עכשיו יש שלום בין ישראל למצרים, לא ?"

"כן, עכשיו יש שלום" כארם בחן אותי כאילו עלה על משהו ואני חייכתי חיוך עגול ומטומטם לעבר הילד שזרק לי – 'קוס אמוכ' – כארם השתכנע מתגובתי המטומטמת והניף את ידו אל עבר הילד…

"אין כבוד לצעירים של היום…"

"…אין כבוד…" נענעתי את ראשי לצדדים לאישור כאילו מבין.

בעשר וחצי חייך מד החום שהתנדנד על השנתה שלצידה היה המספר 40, מד הקילומטר הראה 70, כאב הראש אמר : תעצור!

נפרדתי בנימוס מכארם דובר האנגלית, ופניתי לעבר מרכזה של סואץ כששובל ילדים דוחף את אופניי מאחור כאילו הייתי אורח כבוד במקום. השעה התקרבה לשעת צהרים, בה החלטתי לנוח ולא לקחת אפילו לרגע סיכון בו אקבל שוב מכת חום. מצאתי עצמי מושך תשומת לב במסעדת פלאפל מקומית כשהזמנתי את המנות הפופולריות של היום. מרכזה של העיר סואץ נראה כאילו מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים נגמרו רק זה עתה. עיר הרוסה מעלה אבק, עוני ולכלוך. בחלק מהבניינים הישנים נראו עדיין חללי ההפגזות שתוקנו בחופזה ומולאו בבטון… או היה זה שילוב של דמיוני הפרטי וקבלן שיפוצים-מצרי רע מאוד .

האנשים היו נחמדים להפליא ועזרו לי למצוא את הכיוון הכללי של מנהרת אחמד-חמדי שנחפרה מתחת לתעלת סואץ.

בנסיעה צפונה נגד הרוח החזקה, ירדה מהירות הנסיעה ל12 קמ"ש איטיים, כוחי נסחט לאט לבחוץ, בעוד שאגות העידוד מהרכבים החולפים עלו כך, שמתוך כל עשרה רכבים – שלושה צפרו צפירות שימחה, שלושה נופפו לשלום ושניים צעקו בירכת דרך מוסלמית שנבלעה לרוח הנגדית. השתחלתי לעבר מנהרת אחמד-חמדי ונזהרתי מהרכבים הגדולים שיכלו להדביקני לקיר המנהרה הצרה. במנהרה שני נתיבים: למערב ולמזרח, כך שהייתי צריך לזקוף את אוזניי לאחור ובעת שעברו מכוניות פרטיות, צריך הייתי להיצמד אל הקיר הימני. כשעברו משאיות או אוטובוסים גדולים, הייתי צריך לרדת מיד מהאופניים ולהצמידם אל הקיר, בעוד אני מתרחק ומצמיד את גופי גם כן. ימים טובים נשרו מחיי עד לרגע בו הגעתי לגדת הביקורת המזרחית בקצה השני.

…סיני… 180 קילומטר חלפו … 

שאפתי מלוא נחירי אויר מדבר היסטורי ולעזאזל, בלעתי זבוב או יתוש.

בעוד אני עדיין מחרחר, פנה אליי קול עבה

"סלח לי אדוני, אבל איפה הדרך לראס א-סודר?" חשבתי לרגע שצוחקים עליי – מיציבושי מסחרית מלאה בצעירים מקהיר שעצרה לשמאלי… הבטתי במפה שהייתה קבועה על הכידון – "עוד 30-40 קילומטר אחרי הפנייה ימינה!" הצבעתי אל עבר הצומת.

"תודה רבה ודרך צלחה" הם צהלו לעברי שהתרחקו לפנים והשאירו אותי צוחק בכל רם.

התקדמתי לדרום והערב התקדם לעברי כששטף את האופק בטעם של ח'ינה. ב'עין מוסא' עצרתי. כאן לפי מסורת המקום, נתן אלוהים למשה רבנו מים עבור בני ישראל לאחר שסיימו לחצות את ים סוף ולנוס מצבא פרעהשיושן לו עדיין שנת ישרים חנוטה, במוזיאון הלאומי בקהיר. גם אני הייתי צמא אך עייף מכדי להרביץ לסלעים, וגם כאן התנפלו עליי שני ילדים ולא נתנו לי שום אפשרות להתחרט בכדי שאבחר לי מקום לינה אחר.

"ערב טוב" – בירך אותי חאלד, בעל קיוסק הדרכים שמיהר להכין עבורי תה 'ארוסה' אליו הוא הוסיף עוגיות.

מוסא ועלי, בני דודיו הקטנים, ישבו בחוץ אל מול מרקע הטלוויזיה השחור לבן, ושיחקו במשחק 'אטארי'. חאלד הופתע לגלות שהנני מגיע מישראל, הייתי אחד הישראלים היחידים שפגש בחייו.

"לא עוברים פה הרבה תיירים, אבל ישראלים כמעט שלא ראיתי בכלל".

הרגשתי כמו רוח רפאים כשדיבר עליי בצורה עקיפה.

"…אבל לפני שלושה שבועות עבר כאן גם רוכב אופניים מאוסטרליה, הוא נסע אני חושב לכיוון שארם".

"הרבה רוכבי אופניים עוברים כאן?"

"לא, אני ראיתי רק שלושה השנה".

מעניין כמה מתוכם היו מ'אוסטרליה'…?

חאלד הציע שאישן על מיטתו שבחוץ ושהוא ילון במרפאה שליד, שם הסתתר האמבולנס האזורי. התיישבתי אל מול מקלט הטלוויזיה הקטן, בו הוזמנתי למשחק בריונים במחשב האטארי, ניצחתי פעמיים והובסתי פעם אחת.

הלילה הגיע, וזה הביא עמו את ארבעת חבריו של חאלד ויחד איתם …10 גרם חשיש. ו… 100 טון זיקוקי דינור שהתפוצצו 20 קילומטר מעל העיר סואץ. זיקוקי הניצחון שטפו את הלילה באור חגיגי שהואר בירח גדול של חג הסוכות. כל זאת בעוד ארבעת חבריו של חאלד, שטפו את הלילה בעשן מתקתק משלהם. חשיש פותר כאן הרבה בעיות חברה. אך בעיקר הוא פותר מחסור שעות חברה ומין בעיקר, עם בנות המין השני. מעשה שאסור שיתקיים מחוץ למעגל הנישואין. מי שעובר על איסור זה, צפוי לעונש של עד שש שנות מאסר, מי שמנבל את הפה צפוי לעונש של עד שלוש שנות מאסר, ומי שנתפס סוחר בסמים צפוי לעונש של עד עשרים שנה ויותר, מדינה שחוקי האיסלאם עדיין מעגנים אותה חזק לישן – למסורת…?

אבל למה סמים כן ? – שאלתי את עצמי ולאחר מכן את חאלד…

"סמים ?!" ענה חאלד "סמים אפשר להחביא בקלות, בחורות זה כבר עסק אחר" – הוא צחק ויחד אתו חבריו לתוך העשן. הלילה הזדקן וצבעי הזיקוקים הצבעוניים מסואץ, נמוגו חזרה אל תוך הגוון השחור של הלילה. עשן החשיש גם הוא התפזר לצדדים, וכך גם אי השפיות של חבריו של חאלד שהתפזרו כל אחד לביתו.

סואץ – ניתן לראות את חללי ההפגזות משנות ה70

"אז נולדת קצת לפני מלחמת אוקטובר – כמו איבראהים"

הבוקר הפציע מעברו השני של המתלה ואני הפעם המשכתי יחד עם רוח גבית לדרום. הייתי קל במשקל קלטת מוסיקה של אריק אינשטיין, אותה השארתי אצל חאלד ערב קודם. לא הספקתי לגמוע מספיק קילומטרים בכדי להתעורר ונעצרתי במחסום ביקורת דרכים. מפקד המחסום – סרן בדרגתו, היה לבוש אזרחי וסגנו היה לבוש מדים לבנים.

במצרים, חלה חובת שירות צבאי: מי שלא סיים בית ספר תיכון משרת שלוש שנים בצבא, מי שסיים תיכון משרת שנתיים, ומי שמסיים אוניברסיטה משרת שנה אחת בלבד.

"אתה בן 25?" חאלד הביט בי דרך תמונת הדרכון שנלקחה עוד מזמן תקופת השירות הצבאי.

הנהנתי לחיוב.

"אז נולדת קצת לפני מלחמת אוקטובר – כמו איבראהים" – הוא הצביע לעבר סגנו.

"נולדתי כבר לפני הרבה זמן"

"אתה יודע מה קרה כאן לפני 24 שנה?"

"נראה לי שכן…" – חייכתי בממזרות.

"איך מצרים?"

"יפה מאוד, גדולה מאוד !"

"באילו מקומות כבר ביקרת ?"

"בקהיר ביקרתי ב…" השיחה הזאת לבטח תהיה ארוכה, ולכן ניסיתי ללבוש ארשת סבלנות בזמן שחאלד שיחק בדרכון כפי שלמד מקודמו בתפקיד, וקיווה שבזאת שהוא מצליח להפחיד אותי (דבר שלמעשה היה מאוד טוב בו).

"תגיד לי…" הבנתי שחאפ'ז עומד לשאול אותי משהו אחר…

"… אבא שלך… נלחם כאן, בסיני?"

"לא… הוא היה בצפון… ברמת הגולן" שיקרתי.

שעה ארוכה של חקירה צולבת חלפה עד ש'שוחררתי', חקירה ארוכה בה הייתי צריך להסביר את מדיניות ממשלתי שאינה מוכנה לשלום. חאפ'ז, מפקד המחסום כיבד אותי בארוחת בוקר דשנה ומרעננת, אך סירב בכל תוקף להראות לי את דף עיתון הבוקר, בו התבטא הנשיא מובארק כלפי ישראל כפי שהתבטא…

שכנעתי את חאפ'ז שיצטרך לפנות לשגרירות הישראלית בקהיר בכדי לברר בנוגע למקום עבודה בישראל. כיום, יותר משלושים אחוזים מתושבי מצרים גרים אל מחוצה לה, בעיקר בארצות אירופה, וארצות ערב העשירות, לכן גם קבלת ויזה לטיול תמים בעולם מותנה בתנאים מגוונים.

שוב קל בקלטת נוספת – 'החברים של נטאשה' היו אלה שנשארו הפעם אצל סרן חאפ'ז. (היה זה חלק מהציוד החדש שקרמר שלח לשגרירות ישראל בקהיר). בנסיעה דרומה כשמימיני הים האדום גדלו המרחבים. האופק התרחק ממני, והמכוניות שחלפו התמעטו כל רגע שני.

הנסיעה במרחבים הגדולים הסבירו היטב את תשובתו של 'לורנס איש ערב', לגנרל אלנבי כשנשאל – 'מה הוא אוהב כל כך במידבר?'

'נקי' – הוא השיב – 'המידבר הוא נקי !' הוא אמר וחייך חיוך שובבי, מלא קסם מדברי שרק הוא ועוד מיתי מעט יכלו להבין. ו'הוא' לא השתנה מאז, נשאר כפי שהיה פחות או יותר – פראי, יבש… ונקי בעיקר.

הרוח הפעם הייתה דרום מזרחית, זאת הייתה הרוח לה חיכיתי, בעטה בי בעיטות נמרצות בגבי, כך שהצלחתי להגביר את המהירות הממוצעת ל 26 קמ"ש מהירים. (הדבר אומר שהמהירות המרבית באותו יום הייתה 52 קמ"ש על פני כביש ישר).

80 קילומטר דרומה מאותו בוקר עשיתי את ארוחת הצהרים על חוף הים של מרחצאות חמאם פרעון, אי שם במוצב קטן של חיילי משמר הגבול המצרי, ארבעת החיילים מנעו ממני ללכת שמא חס וחלילה אשאר לרגע אחד לבדי מבלי שאצטרף אליהם לארוחת צהרים.

בכביש צדדי ומרוחק ללא משאיות או מכוניות מזמזמות באוזניים, פרסתי שני מזרונים בלתי נחוצים על פני אדמת חול נסחפת. הלילה הביא עמו את הקרירות, וזאת, פרסה שמיכה ענקית ושחורה על פני השמיים, כוכבים נולדו על פניה וחלק מהם כבר החל ליפול מטה. הכול הואר בשלל כוכבים בוערים, כשביניהם רצו כמו יתושים מוטרדים – לוויינים קטנטנים או מטוסים מגביהי טוס במסלול ישר וקבוע. עוד רגע אחד ויעלה ירח צולע ויצבע את הכול בצבע לבן משלו, יבלעו גווני הלבן שלהם בגווני הלבן שלו.

ואני ? אני סוף סוף אוכל להירדם לשקט רגוע. לשקט רועש מרעש של טבע ושקט מכל רעש אדם.

שקט הטבע היה רועש למדי כשהקצתי בבוקר, קבור בתוך פתיתי חול של סופה בלתי נגמרת של לילה ארוך במיוחד.

בשלב זה הכול כבר החל להתארגן מעצמו, אני הייתי רק בורג קטן שמזיז את החפצים למקום הנכון ונהנה מכל רגע שזז. עקב עיטי טס ממעל בטרמיקות מעוגלות משלו, בעוד אני השתדלתי לזרום בקו ישר אל עבר 'אבו זנימה', שם אכלתי ארוחת בוקר גדולה למדי לפני יום שעדיין לא התחיל.

במוסך קטן באבו רודס התכבדתי בקוקטיל שמן ודלק לבריאותה של השרשרת המתעייפת. הכביש, לא לשמחתי הרבה, נעשה צר יותר, כך שהשוליים נבלעו תחת שכבת כורכר שהייתה נמוכה ב 10 ס"מ מהכביש.

עוד לא הפנמתי את רמת הסיכון שלקחתי על עצמי ורגע אחד זז קדימה… וברגע נוסף אבד שיווי המשקל, בשנייה האחרונה הצלחתי לזרוק מבט אחרון במראה ולבדוק, האם אפשר להימרח על הכביש, או האם להיזרק בכל הכוח ימינה, בחרתי באפשרות הראשונה ונמרחתי כמו מרגרינה על פרוסת טוסט מחוספסת, יד ימין ננעלה בצורה מעוררת דאגה, כאבה היה נורא. הרמתי את ראשי והצלחתי לגרור במהירות את גופתה יחד עם גופתי מאמצע הכביש לשוליו. חמש שניות ארוכות עברו וטנדר חדש עצר בחריקת בלמים לידי, מתוכו קיפץ רב-סרן במדים והציע שאסע תכף ומיד לבית החולים.

"קח את האופניים !" – הורה לנהגו.

"זה בסדר, אני רק צריך לנוח קצת – תודה רבה" – הצטנעתי, אך הוא לא השתכנע ונשאר בשלו.

חצי דקה נוספת חלפה כשהתעוררתי לסט צילומי קומדיה מצרית… האמבולנס האזורי של אבו רודס עצר בחריקת בלמים מעוררת דאגה.

"מה קרה ?" – שאל הנהג המודאג שהתקדם לעברנו (ובטעות חשב שהטנדר פגע בי).

"הוא החליק, צריך לקחת אותו לבית החולים" – התריע הרב-הסרן.

בתוך האמבולנס זיהיתי ששכב פצוע אמת שדימם בכאב משלו וחובש מנסה להחדיר לו אינפוזיה ללא הצלחה.

"סע – סע" האצתי בו.

"רגע אחד" אסף החובש את כל ניסיונו ואחז בידי השמאלית כאורטופד מדופלם.

"אייייי" – אוסף המילים שיצאו מפי לא היו צריכות שום תרגום.

"הכול בסדר, הוא יכול להמשיך !" – קבע הדוקטור-חובש.

"מה פתאום, צריך לקחת אותו לבית חולים !" קבע הרב סרן.

"זה בסדר" הרגעתי, לפני שיווצרו כאן ריבים – "אני אנוח מעט כאן בצד ואמשיך לדרכי מאוחר יותר".

הרגשתי שהמכה הייתה באמת חזקה, אך לא רצינית עד כדי כך.

"כרצונך" נעלב במקצת הרב סרן וחזר לרכבו.

"תחבושת יש לך ?" – סימנתי לחובש עם היד.

"רק במרפאה – מצטער".

"עוד כמה קילומטרים לשם?"

"שלושים !" אמר ונעלם לעבר אבו רודס.

נותרתי לבד כשאופניי רבוצות בתנוחה לא יאה על קצות השוליים. אספתי חלק מהדברים שהיו עדיין פזורים על הכביש, בדקתי רצועות גומי, צירים, שרשרת ועוד כמה דברים אחרים שיכולים להוות בעיה – הכל היה תקין במאת האחוזים. מתוך עומק התרמיל שלפתי תחבושת אלסטית וחבשתי חבישה יעילה סביב המרפק הכואב.

דיאלוג מחודש החל שוב להדיין עם עצמו האם להמשיך במסע, או האם להפסיקו ולהמשיך בפעם אחרת. הייתי מוגבל בתנועה ומעט בכאב. חששתי שמא הנזק הוא איננו סתם נקע צנוע, אלא משהו יותר רציני. בכל זאת לא סמכתי על דוקטור-חובש.

לאחר עשרה קילומטרים פגשתי בחברו של פצוע האמבולנס, ישוב המום ליד טנדר מרוסק, מרוחק מהכביש שלושים מטר. לידו עצרו עוברים ושבים אחרים שסימנו לי שאני יכול להמשיך… אז המשכתי.

מכיוון מזרח החלו לגדול ההרים בצורה מרשימה, ובלבי מחשבה דכאונית שעוד רגע חוזרים חזרה. לא, לא נוותר, נמשיך הלאה, הכאב יחלוף עוד כמה שעות – תפסיק כבר לבכות !

אך הכאב לא חלף תוך כמה שעות, הוא רק התגבר ויחד איתו נעלמה יכולת התנועה בפרק הזרוע. הדוקטור-חובש צדק בדבר אחד – מחסום פיראן היה אכן מרוחק 30 קילומטר ממקום התאונה, שם חיכה לי (ולהרבה אחרים) סרן רמדאן, אדם חביב שפוליטיקה לא עניינה אותו יותר ממצב ידי הפצועה.

לרגע אף הספקתי להסתכל במעלה שטיפס לעבר נאת פיראן וזה נתן בי מבט מתגרה שלרגע שכחתי מאותו כאב יד שבורה, זינקתי חזרה למושב הדיווש… אך ככל שטיפסה מחשבה זו אל ראשי, כך נשטף הגוף בבכי תמרורים פנימי, שכאב את היד כשהגיון נתן את תשובתו המוחצת :

די ! מספיק ! נגמר…!

שעתיים קשות חלפו, שעתיים בהם גם הספקתי לאכול ארוחת צהרים. בכי לא יעזור כאן, גם לא חריקת שיניים. לקפטן רמדאן הבטחתי שבמוקדם או במאוחר ניפגש שוב – שלא ידאג במיוחד. טרמפ אחד לעבר שארם, פלוס מונית לא זולה בהחלט, והייתי בתשע בערב במסוף הגבול בטאבה. כמה מפליא לגלות עד כמה אוטו יכול גם לנסוע מהר. כשיד ימין חבושה ומקובעת בחולצה אדומה, חלפתי על פני הגבול חזרה לארץ אבותיי.

בצד הישראלי טמנתי את אופניי בתוך תא מטען המונית כששמעתי קול פונה אליי באנגלית …

“Sorry, but can we take a Taxi all together to Eilat?”

"מה אתה מדבר אליו באנגלית ?" גער בו נהג המונית האילתי.

"אתם רוצים להתחלק יחד בנסיעה ?" פניתי אליהם חזרה בנחת.

"אם אפשר לחסוך קצת בכסף אז למה לא !"

התיישבתי בנחת בכיסא הקדמי כששלושתם הצטופפו עם תרמיליהם הקטנים מאחור.

"אתה יודע שאתה לא נראה כמו ישראלי !"

"אבל אני מאוד כן !"

"לא…" הוא קבע כאילו הוא יודע הכול עלי "אתה נראה לי כמו אחד מאוסטרליה".

גיחכתי הפעם רק לעצמי והפניתי מבטי לנוף הבשר שבחוץ שהתהלך במכנסיים קצרצרים וחולצות פופיק חשוף – "איזה בחורות יפות שיש לנו כאן בארץ" נהנתי מהמראה הצברי שנשקף אל עיניי. "אני רואה שהשכל באמת ירד לך לתוך הפדאלים" גיחך הפטפטן מאחור… ואני סובבתי את ראשי לאחור עד כמה שידי השבורה אפשרה זאת.

"מה עשיתם אתם בסיני?" שאלתי בדיעבד כשהם כבר הבינו מה אני עוללתי שם.

"איזה דברים כבר אפשר לעשות בסיני ?" נשאלתי חזרה כאילו באמת נפלתי מאחד הירחים שזרחו מלמעלה.

"…ניקינו ת' ראש, זולה טובה, נרגילה פה נרגילה שם, בחורות. ושמש !"

"אבל אתה כל כך לא נראה כמו ישראלי !" – התעקשה פקידת הביטחון בשדה התעופה של אילת ודרשה תעודה מזהה נוספת.

"אני כן, אני כן…

"…אני ממש כן"

משחקים במשחק האטארי – צפון מערב סיני

למען סגירת המעגל

באוקטובר 97, בערב קריר ויבש, בבית החולים איכילוב התגלה שבר קטן במרפק יד שמאל. (דפקתי לאורי נווה משחק כדורסל של מכבי תל אביב נגד ריאל מדריד, הוא אסף אותי משדה דוב)

מסע אופניים נוסף – בקורדייה בלנקה מאקוודור ועד בוליביה …" (מסע אופניים בדר' אמריקה) – אחד הפרקים בספר. למעוניינים בספר טירופו של מסע או מסעו של טירוף – ניתן להזמין כאן 

תגובות

תגובות