נובמבר 2020 – מאת אלעד פלטין. (הכותרת מבוססת על הסרט – The Shawshank Redemption – חומות של תקווה (ספרו- ארבע עונות  של סטפן קינג). הסיפור שמובא כאן הוא "הרחבה"  של מה שקרה ביום ה 14 (האחרון למעשה) במחנה אימוני גובה בנפאל, כהכנה לאליפות ישראל באופני כביש ביולי 2019.
(יש במאמר הרבה יותר "משורה אחת אחרונה", סלחו מראש ואולי המתאימה יותר שלא מופיעה – "מי שלא יודע מהיכן הוא מגיע, לא יודע כמה חשוב זה לרצות לחזור חזרה…)

אי שם עמוק, בין הרי שדרת האנפורנה בנפאל. אולי רק משם, קל יותר לנסות ולהסביר : אנשים בריאים קשה להרוג, לוקח זמן עד שבן אדם בריא…מת. אלא אם כן השתמשו בכלי נשק מוגדר וברור ועשו בו שימוש טוב ויעיל. וגם על זה אין לנו מעולם תעודת ביטוח. המזל משחק תפקיד מרכזי. לכאן, או לשם.

גם אצלי המזל שיחק, למרות שהאנדרלנין היה גבוה מכושר שיא מזה 15 שנה, הצלחתי למצוא נסיבות מקלות שביטלו לגמרי את המזל בנסיבות שקרו.

 

אינטרוול עצים (מדי) אחרון, בטיפוס אל עבר הר של 2850 מטר, ביום כמעט אחרון של הרים שפוצעים קו רקיע, קבעתי זמן מהיר ב 1 דקה מאלוף עולם ל 24 שעות באופני שטח (CORRY WALAS( הראה לי הסטרבה (אני לא יודע כמה קורי לחץ בשעה שרכב שם, אני לחצתי, לחצתי מדי, לחצתי..יותר מדי…).

אבל זה מה שעושה מחנה גובה בלמעלה מ 4000 מטר. לאט ובסבלנות מסוכנת הופך את הדם לצמיגי ואפקטיבי כמו קטשופ בתוכו המון מולקולות חמצן שנותנות לשרירים לתפקד בצורה טובה הרבה יותר. יש כאלה שמגיבים טוב ויש כאלה שמגיבים ממש טוב (כמוני). העניין הוא שככל שמבקשים "להגזים" מעלה וללחוץ…הדרך המסוכנת למטה (לא רק למעלה),מסוכנת  תרתי משמע הרבה ויותר.

זה תוכנן להיות היום האחרון (14) במחנה אימון הגובה (+ יומיים עצימיים נוספים בגובה ים בהמשך…) . הכל כבר היה מאחורינו. לא מלחיץ מדי. ההיפך, סיימנו דרך ארוכה של צניחה חופשית באופניים מרחק של 63 ק"מ מגובה  2850 מטר בדרכי עפר, לגובה של פחות מ 1000 מטר, לעיירה בשם בני. לא נראה לי שרכב שטח יכול היה להשיג אותנו במורד הדרך, אופנוע אולי כן.

למעלה – מימין לשמאל נהג הג'יפ – ריי, אניס ואיימאן

ישבנו שלושתינו : איימאן (הפרנטר לרכיבה) אייניש (האיש הלוגיסטי) ואני במסעדת דרכים חמודה, משקיפה לנהר שחוצב בסלעים ורסס המים מתערבב באבק קיץ מתקרר. ברכיבה מטה, שמנו מסיכות קורונה כדי למנוע מלנשום אבק משאיות אותן עקפנו במהירות וזהירות. האופניים מלאות בוץ דביק, בדומה לנו, הוסר במהרה בצנור צדדי ונראינו חדשים ומבריקים, האומנם ?

האם הכל היה טוב ?
לא. הכל היה מצויין !
כמה יכול להיות יותר טוב ?
לא הרבה במיוחד. אולי אם היינו מצליחים לפני יומיים לטפס עם האופניים יותר בקלות למעבר ה 4700 מטר מעל מוקטינאט, הרגשתי שזה כבר יותר מדי, ההילוכים הכבדים הגבילו בעלייה הקשה וחוסר החמצן לא הקל וגם ההתאקלמות היותר מהירה של איימאן לגבהים החריפים יותר, או שפשוט ההילוכים שלטובתו לא עזרו לי כשהשתרכתי מאחוריו כזנב.

מד הסטורצייה (מד רווית החמצן) בסיום אותו יום קשה הראה מספרים שלא הכרתי 84….85. אבל לא המספרים, אלא העייפות הנוראית היתה נורת אזהרה, מלבד סימני הקריאה בווטסאפ מפאולו סלדנהה (קנדה), שקרא את המשוב שמילאתי ואת עצימויות הרכיבות שהיו מעל ומעבר למה שתוכנן באמת. וזה הכל בגלל דבר אחד פשוט להחריד…מה שרשום כבר בתחילת הפסקה :
"הכל היה מצויין ! כמה יכל להיות יותר טוב ?"

למחרת אותו יום קשה  נחתי לגמרי ברכיבת שחרור רגועה סביב מוקטינאט(3600)

בתמונה – בדרך למעלה

חזרה בבני – סיימנו הארוחה ועלינו לגי'פ. האופניים קשורים כבר היטב על הגג. הקפדנו לשתות כל היום. היה חם והחל גם להיות לח. מהרגע שהתחלנו לנסוע התחלתי להרגיש לא טוב וככל שאנחנו ממשיכים מטה על הצוק ההרגשה רעה יותר ויותר עד שאני נאלץ לפתע להקיא את כל הארוחת צהריים בתום היום הארוך הזה. 

אפשר כרגע להוסיף שאחת מתופעות הלוואי מאימוני גובה היא ירידה משמעותית במשקל. לנפאל הגעתי שוקל בערך 64 ק"ג (שזה די משקל תחרות שלי – כלומר הגעתי לנפאל בכושר שיא)  באותו יום אחרון של רכיבה הייתי כבר באזור ה 62.5 ק"ג (הערכה גסה להספק בגובה פני הים – 310-320 ואט) ובמילים אחרות – לא היו לי הרבה אקסטרות להשיל ממני. הכושר היה בשיא כל הזמנים (משהו דומה לגיל 30, אולי פחות….)

ואז הכל הגיע במהרה, לאחר ההקאה, ניסיתי לשתות ולהכניס נוזלים חזרה, הכל יצא החוצה מיד. ואז המצב מדרדר כשנשימות מאיצות ומתחיל הקוצר נשימה. בקרעי הכרה בריאה עדיין, אני מבקש מאיימאן – "עשה טובה, אני צריך פינוי למרפאה או בית חולים" ריי הנהג מאיץ קדימה, זוכר מבקש ממנו שלא יהרוג את כולנו, גם ככה במהירות רגועה הוא נוסע הרבה מעל המותר….

דמדומים של ערב וגשם מתחיל לטפטף, אנחנו מגיעים לכפר קטן. בצעקות מובילים אותנו למרפאה קטנה באמצע רחוב סואן, נשען על איימן ובקושי מצליח ללכת, הנשימות כבר מזמן עברו את קצב ה 30 בדקה.

מחברים אותי למיכל חמצן ופותחים ווריד. מדלת המרפאה מבטיי ילדים סקרנים, מה הולך שם ?

שקית נוזלים אחת בלחץ. המצב קצת משתפר, אבל רק קצת, מסירים ממני את החמצן והנשימות מהירות בדיוק כמו קודם. האח- רופא או לא יודע מי זה היה. אני כבר מעורפל הכרה, מבין מההסברים שלו לאיימן ואייניש שאנחנו חייבים לטוס לבית חולים רציני.

וכאן מגיע המסע השני בעצם….שוב עולה לגי'פ – מנתקים ממני את מסיכת החמצן, ובתחרות שרק כרגע החלה – בדהרה מטורפת מטה. כמעט חושך ואני צונח ומתעורר. הפעם הצטרפה "לטרמפ" אחות שתיהיה איתנו. בחוץ כבר הערב ירד ושואב אחריו אורות אחרונים, ממני נשאבים אט אט חיים. 

הכל נעשה בצורה איטית וחונקת. תרתי משמע. מלבד הנסיעה המטורפת והעקיפות המסוכנות על קצה צוק לא נגמר, קוצר נשימה קל הופך לקשה יותר. 

נרדם ופתאום מתעורר מאגרופים בחזה,  מנסה להכות חזרה אבל מרגיש סחרחורת נוראית והרגשת חנק. קנה הנשימה מלא במים. הג'יפ מרגיש לי כמו סירה מהירה במערבולת ענק של תהום של אורות וכפרים, ג'יפ קטן בתוך הוריקן-מערבולת ים של דרך עפר לא נגמרת.

נחנק שוב ומנסה בכוח להשתעל החוצה, להשתעל בחוזקה ולהוציא את המים בתוכם אני טובע בתוך הריאות. אסור לוותר, לא עכשיו, עוד מעט מגיעים. אני מנסה לשקר לעצמי בתת הכרה. עוד שיעולים ושאיפה קטנה של חמצן , לאט אט הכוחות אוזלים, מצליח 3 שיעולים ושאיפה, מנסה רביעי – נחנק. מעייף, מתיש ויותר מהכל…מפחיד. 

כל כך כאב ראש אגרום בלמות עכשיו. כאן. כל כך רחוק. חייב לחיות. 

אידיוט !!! איך הגעת לזה ? המשכתי להלחם, או לפחות לנסות, שומע מסביבי צרחות בנפאלית : "אלעד!!!!! אלעד !!!!" – אל תישן !!! 

טראח סטירות לפנים, שוב אגרופים לחזה.
אין לי כוח כבר.
החלטתי לוותר, חשבתי די ומספיק, לא יכול יותר. 

אז ככה מתים ? נלחמתי מספיק, עוד הספקתי לחשוב לעצמי. האומנם ? כעסתי על עצמי, התביישתי.
שוב אני מנסה…שני שיעולים חזקים…צרחות מסביב…אגרופים… כבר לא מצליח לראות מה קורה סביבי….

זהו…ביי. נתראה בעולמות אחרים.

"בום" – מכה קלה לפתע בראש. מתעורר – אורות בית חולים, שוכב על גבי, אלונקת בית חולים מרעישה על גלגלים חורקים, מזכירה זכרונות ניתוח אפנדציט באסף הרופא  לפני 30 שנה. מי ישכח. מובילים אותי במהירות דרך דלת זכוכית מלוכלכת, מסיכת חמצן מוצמדת אליי מיד.

המולת אלוהים מסביב. שביב הכרה חזר עם מסיכת החמצן. 4 רופאים וכפול מהם אחיות מסביבי. מפשיטים מבגדים, לא יכולתי להגיב, לא שאכפת. שכחתי לשמוח, או לא יכולתי עדיין, כי כל פניי לובשי הלבן מסביבי היו רציניים ומודאגים ממה שעומד לקרות הלאה, משהו לווריד, עוד שאלות…אני ממלמל תשובות ודברים ששכחתי. (נראה שרצו לשלול התקף לב) – "לא לב, אין בעיות בלב" – מתעקש. איימאן ואניש עונים לשאלות הרופא, מזהה את הרופא האחראי תופס, לו את היד… שוקע…ושוב….

מת.

לשמחתי לא להרבה זמן.

התעוררתי שוב בבהלה. הפעם לשמע צפצופי מוניטור, שלי ושל אחרים. חדר טראומה בפוקרה נראה דומה יותר לחדר מטבחיים. מה איכפת לי, בזה הרגע – אין לי ברירה, אני סומך עליהם יותר מכל אחד  אחר בעולם. וגם אם לא, אין לי כרגע שום ברירה אחרת.

הרופא הצעיר מתקרב ושואל שאלות, שמח לזהות שהוא רגוע יותר. בפעם הראשונה אני מרגיש שההכרה יציבה, קצת שיכור ממשככי כאבים, הנשימות נרגעו קצת, עדיין עם חמצן. תופס לרופא בחוזקה את היד ולא מרפה. 

"עכשיו הרבה יותר טוב, נכון ?" – הוא שואל אומר.

"תודה רבה דוקטור…." יחד עם התודה רבה יוצאות לי החוצה 2 דמעות (לא הרבה…בכל זאת) משחרר לו את היד שיטפל בשאר החולים.

איימאן ואניש עומדים ליד המיטה. בכל הטיול לא ראיתי אותם מחייכים כל כך. אניש מנגב את הדמעות. קוסאמכ אני מקללל רק את עצמי.

מאז שהתחיל האירוע (ללא קשר לנסיעת שטח קשה ומסוכנת של שעה ורבע במהירות מטורפת, תוך "התנודדיות" שבין איבוד הכרה ועד החייאה נשימתית) חוץ מלהחנק לא הרגשתי כאב. כמה שעות נוספות משאירים אותי להשגחה ומשם לאשפוז במחלקת טיפול נמרץ. דקות לפני שהעבירו אותי מחלקה, מגיעה האחות ומוציאה החוצה זונדה שתקעו לי בחלציים.  כלל לא הייתי מודע לה (הפציצו אותי בנוזלים ומלחים שאיבדתי וכמובן תרופה לספיחת הנוזלים בריאות (סוג של פוסיד כנראה שנותנים לחולי בצקת ריאות). כשהוציאו לי את הזונדה מאזור החלציים זה היה הכאב האמיתי, הראשון, שהרגשתי מאז אשפזו אותי. כאילו באותו רגע של הוצאת זונדה כואבת ומזעזעת הרגשתי פתאום בוודאות משוחרר וחי, כאב גדול ואמיתי. כמה כואב ככה שמח, אני בהכרה מלאה. או כמעט.

מטומטם. חיוך של כאב אמיתי  ומטומטם.

מעולם לא רציתי להסתכן, רציתי לשלב כמה דברים שאני מאוד אוהב. הראשון לטייל, השני להכיר אנשים חדשים והשלישי ללמוד קצת יותר על אימוני גובה (רמה גבוהה מאוד באימון ספורטאים). אגב לימודים (ישנם שלושה סוגים של לימוד : 1. אקדמייה/בתי ספר. 2.לומדים מאחרים/מעתיקים 3. מנסים לבד) לטעמי מהדרך השלישית לומדים הכי טוב. 

אין ספק על כולם (לטייל/להכיר אנשים וללמוד אודות אימון גובה) ניתן לסמן וי גדול. בשום אופן או ניסיון כזה או אחר, אפילו סמוי, לא ניסיתי להסתכן. לי באופן אישי זה פחות מעניין (מה גם שאני פחדן). אין בזה שום אמביציה או רצון להוכיח או לקחת סיכון. זה צר וטפשי לנסות להבין זאת. אמביציה היתה נחוצה שנלחמתי לא למות, וגם היא נגמרה, כי בשברי תודעה שעדיין נשמתי אוויר (הפעם בגובה 600-800 מטר), הבנתי שלא משנה כמה אני "רוצה לחיות", בתוך הריאות היו יותר מדי מיים בשביל לנשום. אין בזה שום רגש, אלא סיכויים סטאטיסטיים קרים להמשיך לחיות…או למות. 

ואני? אני שמח מאוד שאני חי.

לאחר 3 ימים השתחררתי מטיפול נמרץ. את הרופא חדר מיון שטיפל בי לראשונה תפסתי במקרה באחד המסדרונות. הוא שמח לראות אותי לא פחות מאשר אני אותו. לקחתי אותו לסוף המסדרון שאף אחד לא יראה והוצאתי מהארנק כל מה שהיה לי 200$. (זה קצת פחות מ3/4 משכורת חודשית בנפאל) – "הצלת לי את החיים – רציתי לומר לך" למרות שאף אחד לא ראה אותנו. הוא הדף אותי במבוכה וסירב. 

קשה לי לשכוח את חיוכו הצנוע והכנה אך מלא גאווה בסירובו. הייתי אפילו הרבה יותר גאה בו ממקודם.

ואיך לא, אתה מבקש שמגג להצמיד את זה לסיפורי הקורנה ? piece of cake.

הטביעה בתוך הריאות הזכירה קריאת סיפורים של אנשים שעברו עינויי טביעה. (טכניקת חקירה מצויינת ממנה הזדעזתי להזכר כשהבנתי כמה היא אפקטיבית). או סבתא בבצקת ריאות שבחלק מהן טיפלתי במד"א לפני המון שנים, או…חולה קורונה שגם אצלו מסיבה אחרת הריאות מפסיקות מלפעול. רק האחרונים (חולי הקורונה) סובלים הכל לבד. אני לא הייתי לבד, ומה שהשאיר אותי להלחם ולחיות היו אלה שהשארתי בבית, בישראל, מתים הם מדאגה אליי ממה שיכול או שלא, לקרות. ידעתי בדיוק שהכאב שאני יכול לגרום להם, לא שווה שום כלום, אם לא אחזור בצורה זהה לצורה שבה יצאתי.

הסיפור כאן אמיתי עד העצם, אך יחד עם כל הכבוד לא צריך להכנס לסוגים כאלה ואחרים של היסטריה. גם אני, לא כנראה, בטוח, אם הייתי שומר יותר על הכללים הנחוצים, לא הייתי מגיע למצב אליו הגעתי (קל להיות חכם שלאחר מעשה). ואם כן, אז צריך לקחת אחריות – לנסות ולחיות…או למות. 

הדבר האחרון במוות שאיתו לא רציתי להתמודד היה יותר שלא רציתי לגרום צער וסבל לסובבים אותי (הם סובלים אותי מספיק בעודי חי, מה אני צריך להעמיס עליהם אפילו עוד, למרות שגופה של 62.5 ק"ג זה לא הרבה במיוחד). הרגע שהרמתי ידיים ונפלתי לעוד תרדמת של דום נשימה (החייאה בתוך ג'יפ. זה אכן מצחיק). הרגע של "הרמת ידיים" היה מבחינתי החלטה קרה ואכזרית עימה הבנתי כי לא חשוב מה שאני עושה ונלחם בשיניים לחיות, זה לא עוזר עוד. הגעתי למעין השלמה קרה עם מצבי החרא. בגלל זה גם הכעס העצמי הגדול כל כך שלא הספקתי להפרד ממי שהיה חשוב לי כל כך באותו זמן.

קורונה הורגת. זו מחלה איומה. בעיקר למי שנמצא בקבוצת סיכון. לא מי שאינו. רק שתי הקבוצות (אלה שבסיכון ואלה שלא) צריכות לקחת אחריות. אחת מלהדביק והשנייה מלהדבק. כשמוסיפים לתפריט מנה של היסטריה מוגזמת ומפונקות אין סופית וילדודתית של "מגיע לי" ולמה הוא ככה ואני לא ? נמצא את כולנו בדרך לתיהום. מבחינה פיזית ומבחינה תרבותית-חברתית ונפשית. צריכים להתחשב בכולם. מכל הבחינות…וזה לא קל. הכי קל זה לברוח ולהאשים אחרים במה שקרה או יקרה.

לכתבה המקורית – יולי 2019 (כולל סרטוני הסבר – כאן) (מחנה אימונים גובה – נאפל 2019 – איך דברים יכולים להתחרבן בדיוק שנמצאים בפסגה)

My Muktinat (Altitude) Redemption

 

תגובות

תגובות