חמש פגישותיי עם נפתלי „אמי” פלטין – מאת אדולף אייכמן
(“המשרד המרכזי להגירת יהודים” – פראג – ספטמבר 1939)
מונולוג ספרותי מפיו של אדולף אייכמן. המחזה מבוסס על המאמר „חמש פגישות עם אייכמן” מאת דב גולדשטיין, על עדותו של נפתלי פלטין ועל עדויותיהם של אנשים שהכירו אותו. מחשבותיו הפנימיות של אייכמן וניסוח דבריו מעבר לעדויות המקוריות הם פרי דמיונו של הכותב.
[קליק. סליל ההקלטה מתחיל להסתובב.]ארגנטינה, 1957.ראיון עם העיתומאי האנטישמי – סאסן
אחר כך אמרו שקיבלתי פקודות.
פקודות?
פקיד מקבל נייר ומעביר אותו הלאה.
אני חשבתי קדימה.
ראיתי מה המערכת צריכה עוד לפני שביקשה.
לא הייתי מקבל פקודות רגיל.
אילו הייתי כזה — הייתי טיפש.
הייתי אידאליסט.
[אור חלש. שולחן. כיסא. תיק מסמכים סגור. שתיקה.]
סרטון פתיחה – בו מכריז היטלר בפני הרייכסטאג על פתרון עתידי לבעיית היהודים שאחראים להתפרצויות מלחמות עולם בעבר ובעתיד….
פגישה ראשונה עם פלטין – נציג היהודים — פלטין ואביו והיעד האמיתי
פגישה ראשונה: Keine Zeit (זמן / אין זמן)תעתיק אנגלי: KY-nuh TSITE
ב־1939 קראנו לזה הגירה. מילה נקייה. יבשה. רחוקה. מנהלתית. כמעט מנומסת הייתי אומר :
Zentralstelle für jüdische Auswanderung – הלשכה המרכזית להגירת יהודים ואני העומד בראשה – סגן אדולף אייכמן.
היידריך, מפקדי, דרש ממני תוצאות.
לא ביקש.
דרש.
ומהר.
פראג הייתה מלאה יהודים, ואני הייתי האיש שאמור להפוך בני אדם לרשימות. רשימות לאישורים. אישורים לרכבות היוצאות אל מחוץ לרייך.
רציתי להוכיח להיידריך שאני מסוגל. בטוח שבקרוב אפילו הפיהרר עצמו ישמע על עבודתי — ויעריך אותה.
ואז, בעיצומה של המוטיבציה שלי לנקות את פראג אחרי וינה — ובעצם את אירופה כולה — הגיע אליי בחור יהודי צעיר בשם נפתלי פלטין.
בן עשרים ותשע בלבד.
חליפה כהה.
גב ישר מדי.
כאילו אינו מבין בפני מי הוא עומד.
לצדו אביו, ליאו פלטין. הופתעתי לגלות שנולד בלינץ — עיר הולדתי שלי.
לרגע כבר כמעט רציתי להחליף איתו זיכרונות.
כמעט.
לא היה לנו זמן לשטויות. ובעיקר, לא רציתי שהיהודים המסריחים האלה ידעו עליי דבר שלא החלטתי למסור להם.
עד אותה פגישה כבר הצלחנו, ביוזמתי, לגרש עשרות אלפי יהודים מאוסטריה ומצ׳כוסלובקיה.
נתתי הוראה מידית להשתלט על רכושם של היהודים לפני הגירוש שנתרם למאמץ המלחמתי, בתמורה הרשינו להם לצאת מן הרייך.
עסקה פשוטה.
אבל פלטין הצעיר. הוא הגיע אליי בדקה ה־91. ולא היה לו לאן לברוח. לפחות ללא האישור שלי.
ידעתי ששאר הנהגת בית״ר ברחה והשאירה את פלטין לבדו מאחור.
איש אמיץ.
בעל נתינות צ׳כית, לבד — ניסה לייצג את כל מי שנותר מאחור אחרי שכל מי שכבר היה יכול – ברח. פחדנים.
גרוע מכך: הוא ייצג קבוצה שכמעט ולא נותר לה רכוש למסור לי.
בלי רכוש — לא הייתה לי שום עסקה להציע וכבר המחשבה הזאת הרגיזה אותי לבזבוז זמן, אבל אולי פלטין הזה יפתיע.
פגשתי בחור צעיר שהגיע למשרד שנבנה לכתוש יהודים כמוהו. קמתי והנחתי לפניו את התיק.
„את מי אתה בכלל מייצג? יהודי !?” שאלתי.
„תנועת בית״ר”, ענה פלטין.
„”ואיפה המנהיגים שלך?” פלטין הביט בי אבל לא ענה.
(שתיקה. הוא לא השפיל מבט.) ב”וודאי הם יצאו. אתה נשארת”, אמרתי.
הבנתי ישר. פלטין היה יהודי אחר. הוא היה אידאליסט. בדרכו
זיהיתי את זה מיד. הוא רצה ארץ שבה יוכלו היהודים לחיות.
ואני רציתי אירופה שבה לא יהיו יהודים.
לפחות לשלושתינו היה ברור שהעולם הישן בו הם חיו נגמר ממזמן.
אביו ליאו זז מעט בכיסאו. הבן לא הביט בו. הם היו די דומים. האבא קשוח, הבן גם.
„כמה יהודים אתם רוצים להוציא מפראג?” שאלתי.
„שלוש מאות וחמישים.”
„ולאן בדיוק?”
פלטין נקב בשמה של מדינה דרום אמריקאית והניח לפניי את המסמכים.
עיינתי בהם…..”אמממממ” אחר כך הבטתי בו.
„אדון פלטין ג’וניור, אני יודע לאן הוויזות שלכם. אבל אני ר ו צ ה ל ד ע ת לאן אתם נוסעים באמת ?!.”
הוא התחיל להסביר, לדבר על מסלול הנסיעה ועל תחנות המעבר. הרשתי לו לדבר קצת כדי שרציתי לבדוק כמה הוא דובר אמת וכמה משקר. הוא שיקר באופן יפה.
„אני יודע בדיוק שכוונתכם לנסוע לארץ־ישראל !!”, אמרתי בסוף, כמו נגר שדפק את המסמר במכת פטיש אחת.
הוא השתתק.
פלטין הגיע לבקש ממני רשות, אבל עדיין ניסה להחליט כמה מן האמת מותר לי לדעת. זה עיצבן אותי , אבל החלטתי להתאפק ולאסוף ממנו מידע.
לאט.
כעת התחיל לדבר על הבית הלאומי….ציונות. על האנשים שכבר ארזו את חפציהם ומחכים לצאת.
התאמצתי להקשיב לו בנימוס גרמני שהכיר. נימוס ייקה, משהו שפלטין הכיר מהבית. מדי פעם הנהנתי. הוא היה מוכן הרבה יותר לצעקות שלי. לא להקשבה שלי.
האמת, היה לי צורך לדבר איתו, להכיר אותו להבין יהודים מהסוג שלו, יהודים אחרים, זה בטוח יעזור לי בעתיד, אולי אוכל לזהות עוד פלטינים נוספים, שיעזרו
לי לנקות את אירופה.
ראיתי כיצד הכתפיים שלו משתחררות. כיצד הוא מתחיל להאמין בזה שהשיחה איתי יכולה להסתיים אחרת ממה שחשש. ובטוח אני שכבר סיפרו לו.
„תקבלו טפסים חדשים”, אמרתי לו. „אבל את האישורים הצ׳כיים שיש לכם זרקו לפח.”
„ומותר לנו להמשיך לארגן את היציאה?” פלטין שאל.
„לשם כך באת , לא?”
הוא הנהן.
בחנתי את אביו. בחנתי אותו.
„תמלאו את הניירות. תכינו את האנשים. ואל תבזבזו לי את הזמן. כי אין לי זמן וזה אומר שגם לכם ממש אין אותו….”
„אני אחזור חזרה עם האישורים”, ענה פלטין.
והוא אמר זאת בלי להתרברב. כאילו הודיע שיגיע בבוקר למשרד.
הם יצאו מן החדר. נשארתי להביט בתיק.
(מזיז את הראש לצדדים) : „אופטימיסט פתולוגי”, מלמלתי לעצמי.
אופטימיסטים הם חומר נוח לעבודה. הם מבטיחים הרבה, ודווקא מסתכנים יותר מדי — ובדרך משכנעים אחרים ללכת אחריהם.
פלטין חזר למשרדו. פתח מחדש את פעילות העלייה והחל לאסוף אנשים.
אלא שהוא לא הסתפק בשלוש מאות וחמישים אישורים שביקש ממני מלכתחילה.
הרשימה התחילה לגדול. במקביל. סבלנותי התקצרה. ואף התחלתי לחשוב על רעיונות נוספים. בינתיים שמרתי אותם לעצמי.
[האור מתקרר. קול דף הנפתח ביומן.]
אמינות פלטין: 4/10 | סיכויי הצלחה: 3/10 | הצלחתי לערער אותו: 6/10
[חבטת חותמת אחת. חושך קצר.]
פגישה שנייה עם פלטין – נציג היהודים — ארבעה־עשר יום
Schnell (מהר)תעתיק אנגלי: SHNELL
פלטין חזר כעבור שלושה שבועות. הפעם לבד. חלק גדול מהניירת היו מוכנים. האישורים נמסרו. האנשים עדיין היו בפראג.
הייתי שקוע במסמכים כשנכנס אליי.
„אה, זה שוב אתה. היהודי מתנועת בית”ר”, אמרתי. „מתי אתם כבר מתכננים לצאת לעזאזל ?”
„אנחנו מסיימים את הכנת הניירות”, ענה פלטין.
הרמתי את עיניי.
„שקרן !!!.”
הוא לא ענה.
„הכנת הניירות נסתיימה. קיבלתם אותם. למה אתה משקר לי !?”
פלטין ניסה להסביר את הקשיים. ספינת הנהר. ההמשך ברומניה. אוניית הים שאמורה לאסוף את האנשים בסולינה.
הקשבתי לפלטין מתאר מסע שמרבית חלקיו עדיין לא היו כלל מחוברים.
בפגישה הראשונה הרשיתי לו להאמין שאפשר לעבוד איתי. (מחייך חיוך שטני)
עכשיו היה עליו להבין מה קורה כאשר העבודה אינה מתקדמת כפי שאני מצפה לה.
קמתי אליו.
(מדבר לאט ובשקט) „אתה מתחיל ללכת בדרך לא טובה עם אדולף אייכמן”, לחשתי
אל פלטין והוא הביט בי.
„אם בתוך ארבעה־עשר יום לא תצאו מכאן — כבר אף פעם לא תצאו מכאן!” .אמרתי בקצרה.
“אתה מבין אותי?”
לסתו התהדקה.
„אני צריך להבטיח שנוכל להמשיך מסולינה”, אמר לי, ביקש
„אתה צריך להבטיח לי קודם שתצאו מפראג.”
„האנשים לא יכולים להישאר שם בלי אונייה.”
„אני מדבר על החיים שלך”, אמרתי לפלטין.
„ואני מדבר על הטרנספורט”, פלטין ענה לי.
לא הייתי אדם אלים, אני שונא אלימות. אבל באותו רגע רציתי להכות בפלטין. וחזק. יהודי גאה, זה ממש הרגיז אותי. לאפס אותו ולהסביר לו היכן הוא נמצא אם שכח.
לא בגלל חוצפתו.
על חוצפה אפשר להעניש.
הרגיזה אותי העובדה שהאיום פגע בו — וראיתי את זה שפגע בו — אבל הדגנרט הזה המשיך להחזיר אותי לאותה בעיה.
איזו בעיה ?
כאילו אם יסביר אותה לי אותה בצורה ברורה יותר, אהיה מוכרח לפתור אותה ביחד איתו. כאילו אני כאן לעזור לו. (חוצפן, לא היה לי זמן)
„ארבעה־עשר יום !!!” קבעתי.
הוא יצא. בפחד. לא היה לי בכך ספק.
אבל במקום להיעלם, במקום לנסות להציל רק את עצמו, חזר אל אנשיו והאיץ את העבודה.
לאחר מכן הגיעו הוראות חדשות שלי. היתרי היציאה בוטלו. כל מועמד נדרש למלא שוב, שלושים טפסים מחדש, בתוך ארבעים ושמונה שעות.
היה ברור לי שבמשרדו גייסו כל מי שידע להפעיל מכונת כתיבה. הניירות נערמו. הרשימות התארכו. פלטין המשיך ולא נשבר. הוא עדיין האמין שיוכל להגיע אל סוף הדרישות ( מגחך לו בשקט מנומס) ואני הרי ידעתי שתמיד אפשר להוסיף עוד אחת כדי להכשיל, או להפוך את המשימה לבלתי אפשרית.
[האור מתקרר. קול דף הנפתח ביומן.]
אמינות פלטין: 5/10 | סיכויי הצלחה: 4/10 | הצלחתי לערער אותו: 4/10
[חבטת חותמת אחת. חושך קצר.]
פגישה שלישית עם פלטין – נציג היהודים.
: Ordnung (סדר / מסודר) תעתיק אנגלי: ORD-noong (או ORT-noong)
פלטין הגיע למשרדי והמתין לפני דלתי. בהוראתי מראש – בקצה המסדרון הופיעו בפניו של פלטין, סמל ושני חיילים. רובים מכודנים בידיהם. הם נעצרו לידו.
„אתה החזיר ? היהודי המלוכלך?”
„כן”, השיב פלטין.
„בוא איתנו ! צעד ! אסור לך להסתובב. פשוט לך ישר, חזיר.”
הם הורידו אותו במדרגות, הקיפו את הבניין והובילו אותו מטה למרתף, תוך שהם מובילים מטה למרתף בדחיפות כידוני רובי הקראבין.
הסמל סינן אליו: „היפ.”
[נקישת בריח.]
„היפ.”
קני הרובים ננעצו בגבו.
אייכמן מסביר לקהל : חשוב היה שפלטין ירגיש משוכנע שמובילים אותו למוות. (..שתיקה ארוכה)….שירגיש את הפחד, שיבין את מעמדו.
הוא לא ידע מדוע דווקא עכשיו וזה הרי היה חשוב לי.
מה עשה. למה החלטתי פתאום על כך? איזו הוראה שנתתי השתנתה ?
האם האנשים במשרדו ידעו בכלל לאן נעלם ?
ומה יקרה אם יעעלם ?
הם הגיעו לדלת המרתף.
„דפוק”, הורה הסמל.
הוא דפק.
ואז אישה צ׳כית זקנה פתחה את הדלת.
„בקש ממנה מזמרה גדולה לגיזום עצים.” הם פקדו עליו.
פלטין ביקש. האישה מסרה לו את המזמרה.
החיילים העלו אותו שוב אליי למשרד והעמידו אותו ליד דלתי והסתלקו.
[צעדים עולים באיטיות. שתיקה.] נתתי לו לחכות שם עם המיזמרה חצי שעה ארוכה. שישמיך לחשוב שיעטוף אותו הפחד טוב טוב.
כשפתחתי את הדלת ראיתי אותו עומד שם. עם המזמרה.
הסתכלתי בפניו חסרות הדם.
ופרצתי בצחוק ” : „קיבלת את המזמרה?” – צוחק !!
הוא לא ענה.
„מה אתה צריך פתאום מזמרה ? מה תעשה בהן? תיקונים בגינה ?! מה ? אתה גנן יהודי חדש ?!”
נאלצתי להחזיק בשולחן.
„נבהלת, הא? מה פתאום הלכת לבקש מזמרה ?”
פלטין עמד מולי חיוור ומפוחד , חיכה שאסיים את שלי כשהצלחתי להירגע, הציג בפני שוב את בקשתו
החדשה והמעצבנת….אי אפשר ליגוע באיש – הוא ממש הרגיז אותי, אבל הערכתי אותו על כך.
„אני מבקש היתר יציאה וחזרה עבור אשתי.”
„לאן היא נוסעת?” שאלתי.
„לריגה. לקחת את בתנו להוריה.”
„ואשתך תחזור?”
„כן.”
„ואתה תמשיך עם הטרנספורט?”
„כן.”
„בלי הילדה?”
הוא הנהן.
הבטתי בו זמן ממושך.
„איזה פתרון זה, לשלוח את הילדה ללטביה?”
הוא לא ענה.
לפי הוראות מפקדת בית”ר לעלייה ב’, ילדים מתחת לגיל ארבע לא הורשו לצאת למסע. חששו שלא יעמדו בדרך הקשה.
פלטין תכנן לצאת לשם עם אשתו ולהישאר בראש הטרנספורט. הילדה הייתה אמורה להישאר מאחור.
„כמה זמן יעבור עד שנגיע גם לשם? שאלתי
מה אתה חושב שיש בכל העולם מקום אחד בטוח בשבילה?”
פלטין נשאר לעמוד.
„אידיוט שכמוך.” צעק אייכמן
הוא חזר אל בקשתו.
פתחתי את המגירה והוצאתי עיתון שהגיע מארץ־ישראל. הכותרת „דבר” הייתה מודפסת בראש העמוד.
„קרא”, פקדתי.
פלטין אחז בעיתון. עיניו ירדו אל האותיות וחזרו אליי. הוא שתק.
גם אני שתקתי.
„קרא!”
„איני יודע”, מלמל.
„מה אינך יודע?”
„איני יודע לקרוא עברית.”
הבנתי מיד.
ראש בית״ר. ציוני גאה. (באיטיות) : מנהיג היהודים בפראג. מבטיח להוביל מאות יהודים לארץ־ישראל — ואינו מסוגל לקרוא שורה אחת בעברית ?!
שקט
נתתי לשתיקה להתארך.
רציתי שיצטמצם בתוכה.
רציתי להפוך אותו ממנהיג ציוני לילד שנתפס בקלקלתו.
„אז מה תדברו שם?” שאלתי.
הוא לא ענה.
קמתי מאחורי השולחן. הכיסא נגרר לאחור בחריקה.
„תדברו גרמנית!? שפה יפה, גרמנית. היפה ביותר בעולם!”
[הד קצר. שתיקה.]
לקחתי ממנו את העיתון והתחלתי לתרגם את המאמר. דובר בו על חרם נגד גרמניה ועל הצורך להתאחד נגד כיבושיה. ככל שהתקדמתי, גבר קולי.
„אתם האויבים הגדולים שלנו. אתם תילחמו בנו!”
פלטין ניסה להסביר. הזכיר את השלטונות הבריטיים בארץ־ישראל. ניסה להרחיק את אנשיו מן המאמר.
אבל לא הנחתי לו לסיים.
„אין טרנספורט. יש רובים. עם כדורים.”
התחלתי לצעוד לאורך החדר כאילו האנשים כבר ניצבים לפניי.
„נעמיד את הטרנספורט המסריח שלך בשורה ארוכה ונספור.”
[אלומת אור צרה נפתחת לאורך הבמה.]
„אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש — בום!”
[ירייה בודדת נשמעת בחושך.]
„אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש — בום!”
עצרתי מולו.
„כשנגמור נתחיל שוב מההתחלה. איך זה נראה לך?”
פלטין שתק.
„ואתה — איפה תעמוד? בהתחלת השורה או בסופה?”
ראיתי כיצד שריר קטן נע בלסתו.
„אתה המנהיג. תוכל לעמוד בסוף. תחיה עוד כמה רגעים ספורים.”
ידיו רעדו.
הפעם לא היה יכול להסתיר.
אבל הוא המשיך לדבר. לא להתווכח איתי על כוחי. לא להטיף לי. למצוא נימוק שיחזיר אותי מן הטור המדומיין אל השולחן.
לאט־לאט נרגעתי.
העיתון הונח בצד.
חזרנו לדבר על האישור.
הבטחתי למלא את בקשתו.
למחרת יצאה מטה עם עדינה לריגה. כעבור זמן קצר חזרה לפראג.
הילדה נשארה אצל הסבים בלטביה.
[האור מתקרר. קול דף הנפתח ביומן.]
אמינות פלטין: 7/10 | סיכויי הצלחה: 5/10 | הצלחתי לערער אותו: 2/10
[חבטת חותמת אחת. חושך קצר.]
פגישה רביעית עם פלטין – נציג היהודים — האונייה שאינה קיימת
Bestätigung (אישור רשמי / אסמכתא) תעתיק אנגלי: Beh-SHTEH-tee-goong
כאן הייתה הבעיה האמיתית.
היו אנשים.
היה מסלול.
הייתה ספינת נהר שנועדה להביא אותם אל סולינה.
אבל לא הייתה אוניית ים מובטחת שתיקח אותם משם.
פלטין דיבר על האונייה כאילו היא כבר עוגנת וממתינה רק לפקודתו.
„מה שם האונייה?” שאלתי.
„היא תגיע”, ענה פלטין.
„זאת לא תשובה.”
„המשא ומתן עדיין מתנהל.”
התקרבתי אליו.
„אין לך אונייה”, אמרתי בשקט.
„תהיה אונייה.”
הבטתי בו ולא ידעתי אם לפניי מנהיג היהודים בפראג, שקרן או משוגע.
אולי שלושתם יחד. דווקא מעניין.
„אתה מבקש שאאפשר יציאה של מאות אנשים על סמך הבטחה.”
„אני מבקש שתיתן להם לצאת”, ענה.
„ואם יחזירו אותם?”
„הם לא יחזרו.”
„ואם כן?”
פלטין שתק.
אם השיירה תגיע לים השחור ולא תמצא אונייה, מאות היהודים עלולים להיתקע.
ואם יחזרו לפראג, לא פלטין יעמוד מול היידריך.
אני אעמוד מולו.
„בתוך ארבעים ושמונה שעות אני רוצה הודעה מחברה מוכרת”, אמרתי. „אישור שאונייה תגיע לסולינה ותקבל את הטרנספורט שלך.”
הוא הביט בי.
„אם לא אקבל את ההודעה — אוציא את כולכם להורג.”
השיחה הסתיימה.
פלטין פנה למנהל חברת הנסיעות „צ׳דוק”, שהכיר. האיש ארגן מברק מבוקרשט המאשר שאונייה תגיע בתאריך מסוים כדי לקבל את „טרנספורט פלטין”.
המברק הגיע.
הנחתי אותו לפניי וקראתי.
הייתה שם ההתחייבות שדרשתי.
לא האמנתי באונייה של פלטין.
האמנתי בפלטין.
אלו שני דברים שונים לגמרי.
האמנתי שהוא ימשיך לחפש, לשכנע, להתחייב ולהסתכן עד שימצא דרך.
לא מפני שהייתה לו תכנית מושלמת.
מפני שלא היה מוכן לחזור.
„אופטימיסט פתולוגי”, אמרתי לעצמי.
כנראה שאפשר לעשות עם היהודי הזה עסקים.
[האור מתקרר. קול דף הנפתח ביומן.]
אמינות פלטין: 8/10 | סיכויי הצלחה: 7/10 | הצלחתי לערער אותו: 3/10
[חבטת חותמת אחת. חושך קצר.]
פגישה חמישית עם פלטין – נציג היהודים — הבקשה הקטנה והוריו כבני ערובה
Sicherheit (עירבון / ביטחון)תעתיק אנגלי: ZEE-kher-hite (ה-kh נהגית כמו כ’ רפה/ח’)
פלטין הגיע לפגישת הסיכום שקבענו. הפעם קיבלתי אותו בנועם.
הניירות היו מוכנים. המברק הגיע. נותר להסכים על מועד היציאה.
רציתי להקדים אותו.
פלטין הוציא לוח עברי והראה לי שהמועד שהצעתי חל ביום הכיפורים.
עיינתי בלוח.
„בוודאי”, אמרתי. „בחג קדוש כזה אי אפשר לצאת.”
הוא הביט בי.
נדמה לי שעדיין התקשה להתרגל למעברים.
האדם שצעק עליו יכול היה גם להקשיב. האדם שאיים לירות באנשיו יכול היה להתחשב פתאום בחג שלהם.
סיכמנו את מועד הנסיעה.
פלטין אסף את הניירות וקם.
כבר היה סמוך לדלת כשקראתי לו.
„אדוני, רגע אחד. יש לי בקשה קטנה אליך. התוכל למלא אותה?”
הוא הסתובב. לא ציפה לשמוע ממני בקשה.
הוא הנהן.
„מחר בבוקר תביא לי את הדרכונים של אביך ואמך.”
ואז פלטין קפא, בו במקום.
„הם אינם יוצאים בטרנספורט. הם נשארים כאן, אצלי, בפראג.”
„מדוע?” שאל.[חיוך קל ומתוק עולה על שפתיו של אייכמן. הוא טופח קלות ובאבהיות מזויפת על כתפו של פלטין:]
„כבני ערובה!”
קמתי מן הכיסא.
„כבני ערובה!”
„אהרוג אותם כמו כלבים אם יחזור לכאן מישהו מהטרנספורט המסריח שלך. אהרוג אותם אם תוציאו מילה אחת רעה על גרמניה המפוארת.”
לסתו התהדקה.
„אם תספרו שנהגתי בכם שלא כשורה. שסבלתם תחת שלטונה של גרמניה הגדולה.”
הוא לא ענה.
הבטתי בו.
אחר כך באישורים שבידיו. נתתי לשקט לעבוד במקומי.
כל אותה העת ביקשתי לדעת אם אפשר לסמוך עליו שיוציא את האנשים.
עכשיו נתתי לו סיבה מצויינת לעשות את העבודה שהבטיח לי כמו שצריך.
הוא עמד לפניי, בן לאבא , בן לאם, בעל ואב בעצמו, ובידיו מסמכים של מאות זרים.
הוא עמד מולי, החזיק במסמכים, אבל לא היו לו שום שאלות.
הוא יצא.
[הדלת נשארת פתוחה.]
נשארתי לבדי.
טוב מאוד. השפלתי אותו. איימתי עליו. ספרתי את אנשיו למוות.
לעגתי לניסיון שלו להרחיק את בתו עדינה לריגה, הרחק מהסכנה.
ובסוף השארתי את הוריו , הוריו שלו אצלי. זה ייתן לו מוטיווציה טובה לפעול.
הוא פחד. ראיתי שפחד.
אבל בכל פעם שניסיתי להסיט אותו, השיחה חזרה אל הטרנספורט.
לא הצלחתי לשבור אותו כפי שרציתי וציפיתי בהתחלה.
אבל בהחלט הצלחתי לגרום לו לפעול.
מבחינתי, אלה לא היו בהכרח דברים סותרים.
[האור מתקרר בפעם האחרונה. קול דף הנפתח ביומן.]
אמינות פלטין: 9/10 | סיכויי הצלחה: 8/10 | הצלחתי לערער אותו: 1/10
[חבטת חותמת אחת. חושך קצר.]
אחרית דבר
Effizienz & Säuberung (יעילות וניקיון)תעתיק אנגלי: eh-fee-TSIENTS (יעילות) | ZOY-buh-roong (ניקיון/טיהור)
[אלומת אור יחידה חוזרת אל השולחן. המזמרה עדיין מונחת עליו.]
השיירה של פלטין יצאה מפראג. האונייה שפלטין הבטיח לי כצפוי לא חיכתה להם בים השחור. אבל הוא עדיין, לא חזר לפראג. אוניית הפחם „סקריה” הגיעה רק בפברואר 1940 ונשאה עליה 2,300 מעפילים לארץ־ישראל.
להעמיס אנשים לאוניית פחם….מעניין.
פלטין, סיפרו דוחות המודיעין שלנו, היה אחד ממפקדיה של האונייה. דרשתי ממנו מסמכים, ערבויות, תאריכים ומספרים. פלטין הביא לי אמונה עיקשת בדברים שלא היה קיימים. ולמרות הכול האופטימיסט הפתולוגי צדק. לא האמנתי באונייה של פלטין, אבל האמנתי בפלטין. הוא בהחלט לא אכזב.
[שתיקה מוחלטת של ארבע שניות.]
ואני — אדולף אייכמן — נאלצתי לחתום. פלטין עשה את העבודה שלו, בדיוק כפי שהבטיח לי.
[חבטת חותמת אחרונה. חושך מוחלט.]
כמנהל המחלקה היהודית באימפריית הרייך המתפשטת במזרח ובמערב אירופה, ידעתי שהבעיה עומדת להשתנות. שטחים רבים מדי עומדים וצריכים להיכבש על ידינו.
אנשים רבים מדי לשלוט בהם. יהודים רבים לסלק. ולבסס את הגזע הארי בכל אירופה וכמה שיותר מהר.
אם ברצוננו לנהל את האימפריה ולנקות אותה — עלינו ללמוד לפעול מהר יותר.
בכוח.
במהירות.
ביעילות.
בחיסכון.
ובהסתרה.
פחות פגישות. פחות ויכוחים. פחות עדים.
אין ספק שפלטין היה לי לעזר רב. אפשר היה לעשות עם היהודי הזה עוד עסקים. הוא היה אמין, אמיץ, יצירתי ומעשי — יהודי חריג. הערכתי אותו מבלי שאודה בדבר.
הוא כמוני היה, אידיאליסט בדרכו שלו.
השאלה היא האם בכל עיר ימתין לי פלטין נוסף? אדם שאוכל להשתמש בו — לסמוך עליו?
…לא.
פלטין הוא היוצא מן הכלל. אין רבים כמוהו, אם בכלל.
פלטין הוא תקלה מועילה בתוך מערכת.
ואימפריה, אינה יכולה להיות תלויה בתקלות מועילות.
אנחנו זקוקים לשיטה.
מהירה, דורסנית ופרקטית, לנקות את אירופה מהגזע היהודי.
